אלו שפתיים אדומות. במכרז חושנית, כמו הבטחה כי היא אילמת עדיין מלאת תקווה ומקסים. אני לא יכול להסיט את עיני כאשר אני יודע שהם רק להשלים את מסכת המוות. המוות יפה מעולם לא היה. הוא אינו רואה את עצמו למוות, מלוטש עד שלמות כדי ללכוד אותי. זה היופי הזה שעיטר אותו יהלום. הוא אינו ראוי לה, ובכל זאת הוא מחזיק אותם בשבי.
רק אור ורוד על הלחיים, כאילו פניה פורצלן מצויר ביד אומן. איזו בובה היא שוכבת שם. וכמו בובה, לא יכול לנשום את זה. אני מבין היטב כי המצרים הקדמונים חנוטה. הם יהיו ראויים לכך. לשמר לנצח את יופיים.
היא הבטיחה לי המון וכל הזמן. בפעם הראשונה בחיי. אהבה, נאמנות, מסירות עד מוות. אני לא רוצה אישה טובה. היא ידעה. אבל זה היה לא יותר.
היא אהבה את חייה. מקלחת גשם פשוט נתן לו את הקסם של רגע קסום. ומעל לכל, הם אף פעם לא היה פחד. הטעות היחידה שלה? היא היתה כל כך תמים, כל כך תמים והאמין הטוב אצל כולם. השתמשו הרוצחים שלהם ממנו. האשם הוא מעורבב עם הגעגועים אליה, ואני נושמת בכבדות. כמו לאכול בבטן, היא פורשת והוא יכול להיות רק את הכאב. זה לא צריך לקרות. לא היא.
אני להתגבר על השיתוק שלי להתקרב אליה. אני מלטף את שערה, פס אדום בפנים. אם הם עדיין בחיים, היא היתה עושה את זה בעצמי. תמונות וזיכרונות שעולים ואני לא להקל.
אני מלטפת את זרועה. כל כך עדינה, שברירית כל כך, מושלם כל כך. מבט הצידה. הנה הוא שוכב על הקרקע. המוקד כי הם רדפו אותה דרך הלב.
הם הופתעו, כי הם לא מתמוססים לתוך האבק. ברור שלא. היא היתה בן אדם. מי ידע את זה יותר טוב ממני? לפני, הם לא היו צריכים להתחבא. מאוחר מדי הבנתי מה היה להם לפני כן.
אחיה דיווח. אבקר אותו מאוחר יותר. הוא לא ניצחון. הדם שלו הוא נבגד על ידי תאוות בצע, רק כי היא ירשה את החווה והוא פספס. בשביל המאפיה זה בסדר גמור. הם גררו את אהבתי בשוק, אורב לה.
מאוחר מדי, מאוחר מדי, ראיתי את זה. למה זה? למה הם לא קוראים לי? הייתי הולך להם מוות היה לוקח לא מעט. לא קיבלתי את ההזדמנות. אבל הם הראו חמלה. יש לי רצון להגשים את עצמו, להיות כלוא בה. ועכשיו אני יושב כאן במערה אשר קברה. הכלואים בכלא שסורגיו לא מתערבים כל עוד אני רק איתה.
אתה צריך להתפלל, אבל זה לא יציל אותה.
כבר לילה. אני יכול להרגיש את זה. הקירות עבים סביב זה כאילו לילה מדבר אלי, קוראים לי ברוך הבא, וברוכים הבאים. אבל אני מוכן. אף אחד לא יחטוף לי את אהבתי. ואף אחד לא ייקח אותי שוב. בשנת לנצח אף פעם.
היא פוקחת את עיניה. אפור ומלא הוד טבעי קרח. כמו יהלומים, הם להאיר שריפות טבעיות. היא מחייכת אלי ואני כבר לא יכול להתאפק. אני מקבל את השפתיים, שהן עכשיו להיות לנצח.
אתה צריך להרוג ערפד בן אנוש משופד. כעת הגיע תורי. ואני לא לבד. אף פעם לא ... יותר.
