סיפורי ערפדים

זה היה יום מלחיץ. 10 שעות, מתוכם שילמתי רק 8
להתחיל. אבל אני רגילה וממש מפריע לי, זה לא
יותר. הדבר היחיד שחשוב הוא שסוף סוף היה ארוחת ערב חג
סוף השבוע היה עולה שם תכננתי הרבה. זה יהיה נחמד
גם השכר הריאלי שלי, שנמצא במרחק של כסף בלבד.
הכל היה בטווח זהה. מערכת האזעקה היתה, כמו תמיד, להתמקד.
השוער בכניסה ישנה בראש מורכן מול רועמת
טלוויזיה, כמו תמיד. [יותר כמו זה]

הוא דיבר על גינוי, מתוך החושך והצל שבו אנו
היה להסתיר. הוא דיבר על עצב וצער, וכמיהה זו קללה
הביאו את זה. שאלתי אותו כמה זמן הוא חי. יותר מ -200 שנה, הוא אמר.
200 שנים, במהלכן הוא חי וצביעה אנשים. שוב ושוב
שוב.
שאלתי אותו מה היה באמצע.
"הזמן חולף חסר משמעות המרד", הוא אמר. [יותר כמו זה]

הרוח נשבה בקלילות על פני האדמה החרבה. סיכוי בלטו
עלים אפורים, אשר הביאו למותם של המדבר על גבולות, באוויר.
להתרוצץ מסובב להם להיעלם אל תוך הנוף המדברי העצום לפני
התערבבו עם חול חדה. יריות שרקו כל הלילה,
זיקוקי בהירים מלווים את לוע Flash ורק לרגע
הפנים מוארים. ההגנה האחרון של העיר שנלחם נגד הרוע. הוא
ראיתי אותה נופלת, בוכה חנוקים שהיו מתעוררים שהחיים לסיום. משחק
הניצולים מנופף מסביב עם הרובים שלהם. בחנו את הסביבה,
בטרם הניח לה להחליק בחזרה לתוך הנרתיק. הם היו עצבניים. היו להם
שמעתי סיפורים. מ מוות מהיר, אשר השתלט על הדורות. זה גרם
הם פוחדים זה מזה גם כן. [יותר כמו זה]